בין הים לירדן חיים למעלה מ-14 מיליון בני אדם – כמחציתם יהודים וכמחציתם פלסטינים. התפיסה המקובלת היא שבשטח זה פועלים שני משטרים מקבילים:
בשטח ישראל הריבונית מתנהל משטר דמוקרטי וקבוע שחיים בו תשעה מיליון בני אדם, כולם אזרחים ישראלים.
ואילו בשטחים שישראל כבשה ב-1967 מתנהל משטר נפרד ושונה: כיבוש צבאי וזמני ששולט על כחמישה מיליון נתינים פלסטינים.
האמנם?
הבחנה זו מתעלמת מכמה עובדות קריטיות. בין השאר, מכך שמציאות זו נמשכת כבר למעלה מ-50 שנה, מכך שמאות אלפי מתנחלים יהודים גרים ביותר מ-280 יישובי קבע בשטחים, ומכך שישראל סיפחה לשטחה את מזרח ירושלים באופן רשמי – ובפועל את שאר הגדה המערבית.
אך בעיקר, הבחנה זו מטשטשת את העובדה שבכל השטח מיושם עקרון מארגן אחד: קידום והנצחת עליונותה של קבוצה אחת של בני אדם – יהודים – על קבוצה אחרת – פלסטינים.
הכלי המרכזי ליישום מטרה זו הוא הנדסת המרחב: אזרחים יהודים החיים בין הירדן לים מנהלים את חייהם כאילו מדובר במרחב אחד (מלבד רצועת עזה).
להבדיל, עבור הפלסטינים מחולק השטח ליחידות שונות:
1 | פלסטינים הגרים באזורים שנכללו בשטחה הריבוני של ישראל ב-1948 הם אזרחים ישראלים, המהווים כ-17% מכלל אזרחי המדינה. אלא שלמרות הזכויות שמעמד זה מקנה להם, הם אינם זוכים לאותן זכויות כמו אזרחים יהודים.
להבדיל, עבור הפלסטינים מחולק השטח ליחידות שונות:
2 | במזרח ירושלים, שישראל סיפחה ב-1967, חיים כ-350 אלף פלסטינים שהוגדרו על ידי ישראל כתושבי קבע – מעמד שניתן לשלול. הם יכולים לגור ולעבוד בישראל, לקבל זכויות סוציאליות וביטוח בריאות ולהצביע בבחירות העירוניות – אך לא בבחירות לכנסת.
להבדיל, עבור הפלסטינים מחולק השטח ליחידות שונות:
3 | בגדה המערבית חיים יותר מ-2.6 מיליון נתינים פלסטינים בעשרות מובלעות המנותקות אחת מהשנייה, תחת משטר צבאי נוקשה וללא זכויות פוליטיות.
4 | ברצועת עזה חיים כשני מיליון פלסטינים ללא זכויות פוליטיות. ב-2005 הסיגה ישראל את כוחותיה מהרצועה ופינתה את ההתנחלויות. ב-2007 השתלט חמאס על הרצועה ומאז ישראל מטילה עליה מצור, כשהיא ממשיכה לשלוט, מבחוץ, כמעט על כל היבט בחיי תושביה.
בכל אחת מהיחידות מחליטה ישראל אילו זכויות להעניק לפלסטינים ואילו לשלול, בכל אחת מהן הם מקבלים פחות זכויות מאלו הניתנות ליהודים. המשטר הישראלי מקדם את העליונות היהודית במגוון דרכים:
קרקע
ישראל מיישמת בכל השטח שבשליטתה מדיניות של ייהוד המרחב, המבוססת על תפיסה לפיה הקרקע היא משאב שנועד לשרת כמעט רק את הציבור היהודי. משאבי הקרקע נוצלו להקמת יישובים יהודיים ולהרחבתם, תוך נישול של פלסטינים מאדמותיהם ודחיקתם למובלעות קטנות וצפופות.
מאז 1948 זו המדיניות בתוך גבולות ישראל הריבונית: המדינה העבירה לשליטתה 90% מהקרקעות והקימה מאות יישובים עבור האוכלוסייה היהודית – ואף לא יישוב אחד עבור הפלסטינים, למעט ישובים בודדים שנועדו לרכז את האוכלוסייה הבדואית שנושלה ממרבית זכויות הקניין שלה.
מאז 1967 ישראל מיישמת מדיניות זו גם בשטחים שכבשה: יותר משני מיליון דונמים של קרקע נגזלו מהנתינים הפלסטינים בעילות שונות. תוך הפרה של המשפט הבינלאומי, הקימה ישראל למעלה מ-280 התנחלויות ברחבי הגדה (כולל מזרח ירושלים), בהן חיים כ-600 אלף אזרחים יהודים. ואילו עבור הנתינים הפלסטינים הקימה ישראל מערכת תכנון נפרדת, שלא הקימה אפילו יישוב פלסטיני חדש אחד ומטרתה העיקרית היא מניעת בנייה ופיתוח.
המשטר הישראלי מקדם את העליונות היהודית במגוון דרכים:
אזרחות והגירה
כל היהודים בעולם, ילדיהם, נכדיהם – ובני זוגם – זכאים להגר לישראל ולקבל אזרחות ישראלית, גם אם ייבחרו לגור בשטחים.
אזרחות והגירה
פלסטינים הגרים במדינות אחרות אינם יכולים להגר לשטחים שבשליטת ישראל, גם אם הם, הוריהם, או סבם וסבתם נולדו וגרו בהם בעבר. הדרך היחידה עבורם להגר לשטחים שבשליטה ישראלית היא נישואים לבעלי מעמד.
ישראל מקשה על פלסטינים לעבור בין יחידות השטח השונות בין הירדן לים, כולל במקרים של נישואים. חקיקה של הכנסת אוסרת על הענקת מעמד קבע בישראל ובמזרח ירושלים לפלסטינים תושבי השטחים שנישאו לישראלים.
חופש תנועה
ישראל מאפשרת לאזרחיה ולתושביה – היהודים והפלסטינים – מעבר חופשי בין השטחים השונים שבשליטתה, למעט כניסה לרצועת עזה אותה הגדירה "שטח עוין" וכן איסור פורמלי על כניסה לשטחים שהועברו לכאורה לאחריות הרשות הפלסטינית.
חופש תנועה
להבדיל, על הנתינים הפלסטינים תושבי השטחים אוסרת ישראל לעבור בין יחידות השטח השונות ללא היתר. על רצועת עזה היא הטילה מצור ב-2007 והיא אוסרת על תושביה לצאת ממנה, למעט במקרים חריגים שישראל מגדירה כהומניטאריים.
חופש תנועה
כל אזרח ישראלי יכול לצאת מהמדינה ולשוב אליה בכל עת שירצה.
על הנתינים הפלסטינים נאסר, ככלל, לטוס משדה התעופה הבינלאומי בישראל והם חייבים אישור ישראלי כדי להגיע לשדה התעופה בירדן.
השתתפות פוליטית
פלסטינים אזרחי המדינה, בדומה לאזרחים היהודים, יכולים לפעול ברמה הפוליטית כדי לקדם את מטרותיהם, ובכלל זה להשתתף בבחירות, לבחור ולהבחר. בד בבד, הגורמים הבכירים במערכת הפוליטית פועלים ליצירת דה-לגיטימציה לנבחרי הציבור הפלסטינים.
השתתפות פוליטית
כחמישה מיליון הנתינים הפלסטינים בשטחים הכבושים – ובכלל זה תושבי מזרח ירושלים – אינם שותפים במערכת הפוליטית השולטת בחייהם וקובעת את עתידם. תיאורטית, רובם יכולים להשתתף בבחירות לרשות הפלסטינית, אך סמכויותיה של זו סימליות בלבד וכפופות לישראל.
השתתפות פוליטית
לא רק הזכויות לבחור ולהבחר נשללות מהנתינים הפלסטינים בשטחים, אלא גם הזכויות הפוליטיות לחופש הביטוי ולחופש ההתארגנות. המשטר הישראלי אוסר עליהם למתוח ביקורת על השלטון, להפגין, להתארגן ולפעול לשינוי חברתי ופוליטי.
זהו אפרטהייד
בין הירדן לים שורר משטר ישראלי אחד הפועל להנצחת עליונות יהודית בכל השטח שבשליטתו.
כדי להשיג מטרה זו, חילק המשטר את השטח ואת האוכלוסייה הפלסטינית ליחידות שונות, שבכל אחת מהן חבילת זכויות שונה – ונחותה תמיד משל האזרחים היהודים.
זהו אפרטהייד
מדיניות זו שוללת מהפלסטינים שורה ארוכה של זכויות, ובהן זכותם להגדרה עצמית והיא מתאפשרת באמצעות הנדסה גיאוגרפית. דמוגרפית ופוליטית של המרחב:
חוקים וצווים המאפשרים התאזרחות לכל היהודים בעולם ולקרוביהם וככלל שוללים זאת מפלסטינים; שליטה בקרקע, חלוקתה ליהודים ודחיקת הפלסטינים למובלעות קטנות וצפופות; הגבלות על תנועת פלסטינים; ומניעת השתתפות אפקטיבית של מיליוני פלסטינים בקביעת עתידם.
משטר כזה, המפעיל חוקים, פרקטיקות ואלימות מאורגנת שתכליתם לקדם ולהנציח עליונות של קבוצה אחת על קבוצה אחרת הוא משטר אפרטהייד. הוא לא לא נוצר ביום, אלא התגבש בתהליך הדרגתי שהתבהר לאורך זמן. הצטברות הצעדים, ביטויים הנרחב בחקיקה ובפרקטיקה, והגיבוי הציבורי והמשפטי שניתן להם – הם המבססים את המסקנה שהרף המחייב את הגדרת המשטר כאפרטהייד נחצה.
למה עכשיו?
בשנים האחרונות חל שינוי בנכונות ישראל ובמוטיבציה שלה להחצין את אידאולוגיית העליונות היהודית.
שיאו של תהליך הסרת המסיכות היה בחקיקת חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי שמצהיר כי ההבחנה בין יהודים ללא יהודים היא הבחנה יסודית ולגיטימית במדינה ומתיר אפליה ממוסדת בהתיישבות, דיור, קרקעות, אזרחות, שפה ותרבות.
גם ההצהרות בנוגע לסיפוח הרשמי של חלקים נוספים מהגדה המערבית מעידות על הכוונות ארוכות הטווח של ישראל וממוטטות סופית את הטענה בנוגע לשליטתה הזמנית של ישראל בשטח זה.
ומה עכשיו?
זוהי קריאה לשינוי, שהרי לא ניתן להיאבק בעוול מבלי לקרוא לו בשמו: אפרטהייד. מכאיב להביט למציאות בעיניים אך מכאיב עוד יותר לחיות תחת המגף. לכן חתירה בלתי מתפשרת לעתיד שיהיה מושתת על עקרונות זכויות האדם, חירות וצדק – חיונית כיום יותר מתמיד. המציאות שתוארה במסמך זה היא קשה וחמורה, אבל אסור לשכוח שבני אדם הם אלו שכוננו משטר זה והם גם אלה שיכולים להחליפו.
שיתוף: